ראיון עם רונן אידלמן, עורך מארב
מראיינים: לאה ודיאגו ל-no-org

n- אתה יכול לספר על הרקע שלך כעורך? קודם התעסקת לא רק בעריכה, אלא גם בעיצוב גרפי...

ר- למדתי עיצוב גרפי, מה שהיום קוראים לו "תקשורת חזותית". שם נולד הפרויקט הראשון. לפני כן הוצאתי כל מיני פנזינים וכאלו. הפרויקט נולד משני מקומות. הראשון הוא שהדבר המקובל הוא שאתה מסיים ללמוד ואם אתה רוצה לעצב מגזין, אתה הולך לעצב מגזין אצל מישהו אחר, ואז תמיד יש קונפליקט בין הרצון של בעל כתב-העת או העיתון לבין הרצונות שלך. אז פתאום אמרנו, רגע. למה שלא נעשה את שלנו ואז נוכל לעשות מה שאנחנו רוצים?
מעבר לזה, כשהסתכלנו על דוכן העיתונים לא היה שום דבר שעניין אותנו, אז גם בתור צרכנים אמרנו, רגע: שום דבר לא מדבר את השפה שלנו, את התרבות שלנו, את מה שבעצם מעניין אותנו, אז אולי זה אחריות שלנו לעשות את זה? לעשות את המגזין שהיינו רוצים לקרוא? בבתי-ספר לעיצוב בארץ התפישה היא שמעצב לא מייצר תכנים, אלא יותר משרת. הוא סוג של נותן שירות ללקוחות, וזו תפישה שתמיד התנגדתי אליה: אני לא מפריד בין תוכן ויזואלי לתוכן טקסטואלי. תוכן זה תוכן, ואם יש לך מה להגיד אתה צריך למצוא את הדרך הכי טובה להגיד את זה. אז מה היתה השאלה?

n- בעצם התחלת כמעצב והיום אתה פחות עוסק בזה...

ר- זה שלמדתי עיצוב לא מחייב אותי לעיצוב. באותו זמן שבחרתי עיצוב שקלתי ללמוד אנתרופולוגיה, אבל הייתי חייב לבחור, כי ככה האקדמיה בנויה. אף פעם לא באתי "מעיצוב". באתי ממקום של בן-אדם שאוהב לספר סיפורים, בן-אדם של תוכן. היינו קבוצה שהיתה לה אמירה, רצינו להתבטא וזה היה הכלי שבחרנו. הכלי הזה של מגזין, של כתב-עת, זה כלי שאני מאוד אוהב.

n- איך היה המעבר ל"מארב"? הרי מדובר על שינוי משמעותי בפורמט גם בתור עורך.

ר- קודם כל, הבחירה באינטרנט... יש הרבה סיבות טובות לעשות אינטרנט, אבל גם זה לא באמת תמיד היה בחירה. גם זה הוגדר, זה גם תקציבית... זה לא בא במקום כתב-עת בנייר, זה בא בפני עצמו. יש לו הרבה יתרונות, וכמובן יש לו חסרונות. היתרונות הם שאתה יכול להגיע לכל הארץ, או אם אתה עושה את זה לא בעברית, לעולם. אי-אפשר להשוות את זה לשום כתב-עת עצמאי. גם זה לא עולה לך להיחשף יותר. אולי צריך סֶרבֶר יותר חזק, אבל זה גרושים לעומת להדפיס עוד גליונות. אתה נמנע גם מכל מערכת ההפצה... זה יתרון מאוד גדול... היכולת להגיע להרבה אנשים זה מדהים, גם האינטרנט שהיום זה כולו חינם, לפחות התכנים, הם כולם כמעט בחינם, גם אף אחד לא מרגיש מחויב...אני רואה גם סוג אחר של גישה: אתה גם עוקף את כל המנגנונים של הפצה, של חנויות. בעצם אין לך מתווכים, שזה יתרון גדול מאוד.
מעבר לזה יש כמובן את המיידיות. אתה יכול לעדכן כל הזמן. זה גם קשר דו-צדדי עם הקהל, כמובן. הם יכולים להגיב, הם יכולים להשתתף ביצירת התכנים, ובעצם נוצרת קהילה שמדברת אל עצמה בצורה יומיומית. אבל יש גם חסרונות. קודם כל, למגזין אינטרנט עדיין את אותו משקל שיש לנייר. נייר נשאר יותר, ואנשים נותנים למלה מודפסת יותר ערך. חוץ מזה, באינטרנט אתה יכול להשמיע סאונד ולהציג וידיאו, אבל תמונות, אמנות ויזואלית בכלל, נראות הרבה פעמים הרבה יותר טוב על נייר. אבל זה באמת מאוד משתנה במה אתה מראה...
הקצב המהיר של הפרסום בקשת הוא גם חיסרון. הכל נשאר בארכיון, אבל באינטרנט לא יקראו מאמר שפירסמת לפני שבוע כי זה נראה להם ישן. מצד שני, פתאום אני רואה ב"מארב" מישהו שמגיב למאמר שפורסם לפני שנה... יש עדיין איזה שהוא פֶטיש לנייר, אפילו קדושה, שאינטרנט לא מייצר. ואני לא מזלזל בזה. אני חושב שיש את המקום לזה.

n- חשבת להוציא חלק מן התכנים של "מארב" בדפוס?

ר- כן, בפירוש... כשעשינו כתבות צילומיות נורא הצטערתי שאין את הנייר. אני חושב שהיה עובד מאוד יפה אם היה לנו תקציב להוציא איזה מין סיכום, או דברים שמיועדים לנייר מלכתחילה. מאוד הייתי רוצה להוציא מגזינים בדפוס. יש משהו שעובד עדיין יותר טוב בנייר.

n- ומבחינת קהל הקוראים אתה מרגיש הבדל?

ר- אני שמח מהבחירה של מארב. אני חושב שכוחו בזה שהוא אתר. אני חושב שהוא עדיין לא ממצה אחוז אחד מהפוטנציאל שיש לאינטרנט בנושאים של שיתוף וקהילתיות או שימוש בטכנולוגיה, במדיומים כמו סאונד, וידיאו... אבל זה לא מדאיג אותי. אני יודע שאנחנו הולכים לכיוון הזה, ושזה ייבנה עם הזמן.
עדיין, זה לא סותר את העובדה שיהיה לי מאוד כיף לעשות דברים בדפוס. זה כמו לנגן לפעמים על גיטרה אקוסטית ולפעמים לנגן על חשמלית.
***

n- מה היו המטרות של "מארב" בהתחלה? על איזה צורך הוא בא לענות?

ר- כשאנחנו הקמנו את "מארב" הוא בא מצורך מאוד ברור: אין שיח על תרבות ואמנות בארץ...

n- מי זה אנחנו?

ר- גלית אילת ומיכאל מאמנות-לעם. בעצם זו היוזמה שלהם, והם הזמינו אותי. אין שיח רציני, פתוח ואפילו מגוון על תרבות ויזואלית ותרבות בכלל: תיאוריות, ביקורת תרבות, דברים כאלו. זה היה מאוד חסר – שלא נדבר על האינטרנט, שזה כמעט לא היה קיים בו בעברית. יש כמה אתרים לא רעים שמדברים על קולנוע או על שירה או על מוזיקה, אבל על תרבות ויזואלית אין. יש "קונספציה" שמדברים על תרבות דיגיטלית... אבל על תרבות ויזואלית ועל האמנות הפלסטית, אם נגיד את המלה המפורשת, אין. גם מחוץ לאינטרנט זה היה חסר.
גם כל הקשר בין תרבות ויזואלית ותרבות דיגיטלית לטכנולוגיה, לפוליטיקה, לעניינים חברתיים – השיח הזה לא היה קיים. השיח בארץ הוא עם דגש מאוד על Enterteinment, על בידור. ספרים יכולים להגיע לרשימת רבי-המכר כי היחצ"ן עשה עבודה טובה. מתעלמים מדברים שבפריפריה, או בתוך הפריפריה. לא רק הפריפריות הגיאוגרפיות. הפריפריות התרבותיות. לפני חודשיים, לדוגמה, היתה תערוכה בנושא בית בנווה-דקלים, בגוש-קטיף. אני חושב שהדעות הפוליטיות שלי ידועות, ואני לא מסתיר שאני בדיוק לא אוהב את מפעל ההתנחלויות, אבל חשבתי שמן הראוי שהתערוכה הזאת תקבל את החשיפה, אז הכנסתי את זה למדריך של "מארב", ואחד הדברים המדהימים הוא שקיבלתי טלפונים מהאמנים ומהאוצרת: "תודה, אף אחד אחר לא התייחס". דבר שהיה לי הכי טבעי, כי למה לא לספר שהדבר הזה קורה, במיוחד שזאת תערוכה שביום שנפתחה נאסרה לאזרחים לנסוע לגוש קטיף בלי אישור. זאת תערוכה שאף אחד לא יכול לראות, וזה בדיוק המקום של האינטרנט להעלות תמונות של התערוכה ולחשוף ולתת באמת לקהילת האמנות לשפוט ולהגיב.

n- ואתה חושב ש"מארב" מצליח לשבור את היחס בין מרכז לפריפריה?

ר- אני חושב שמוקדם לומר מה "מארב" עושה. לי יהיה קשה לענות על זה, אבל האם אני חושב ש"מארב" משפיע על השיח של האמנות, או אפילו מכניס אליו מלות מפתח חדשות בשנה האחרונה? אני חושב שכן. נכנסנו לחלל ריק. היו רק כמה כתבות ב"גלריה", עיתון "סטודיו", ומדי פעם יציאות בוואלה תרבות ובעיתון "כל העיר", שזה אולי טוב לירושלמים. בתוך חלל כזה ריק, לא קשה גם להשפיע [...] מעבר לזה, אני חושב שבאנו עם אמירה. גם הכנסנו את המלה "מדיה" לתת-כותרת שלנו, כי אי-אפשר להתעלם מהיחסים בין אמנות ומדיה. השיח התרבותי פה הוא שיח מאוד תקשורתי.

n- כשהתחלת לבנות את התכנים של "מארב", לאיזה כתבים פנית שיסקרו...

ר- זה מעניין, כי אחד המקורות הוא המרכז לאמנות דיגיטלית. אלה גם תכנים שמרתקים אותי באופן אישי. בהתחלה היה לי יותר רצון לדבר על אמנות דיגיטלית, על הקשר של זה לאמנות ותרבות... להכניס כל מיני תכנים שהם נורא מרתקים ורלבנטיים לשיח הגלובלי, כמו זכויות יוצרים, P2P וקוד פתוח. אלה גם נושאים נורא פוליטיים, שקשורים לקפיטליזם וגלובליזציה. זה משהו שנורא חשוב לנו לדבר עליו. מצד שני הבנו שעולם האמנות בישראל הוא כל-כך שמרני, והוא עדיין במקום הזה של תליית ציור שמן בחלל הלבן בגלריה, שאנחנו לא יכולים... אם נתעלם מהמקום הזה וניצור לעצמנו גטו, אני נשאר גטו [...] החלטנו להתייחס לגלריות הממסדיות, אבל בלי לוותר על האג'נדה הקודמת באיזושהי צורה, אפילו עם חיבוק או ברגישות או בנחישות...

n- כדי להגיע לקהלים יותר רחבים, או...

ר- זה לא ענין של טקטיקה, שאני אהיה עכשיו איתם ואז הם יבואו אלי. זה עניין של שיח ודו-שיח. אני רוצה לדבר איתם, אני רוצה שהם ישתתפו. חשוב לי לפנות גם לקהל של סטודנטים לאמנות, של בוגרים, של אוצרים שחשוב להם להציג בגלריות האלה. לפנות לעשרות אלפי אנשים שהלכו לראות את סיגלית לנדאו. חשוב לי לשמוע מה יש להם להגיד. זה לא טקטיקה... אם אנחנו רוצים להיות חלק מהשיח וגם להשפיע, אנחנו חייבים להיות מסוגלים גם להקשיב. אם נדבר דוגרי, אני חושב שב"מארב" יש קצת הזנחה של הנושאים האלה עכשיו. של הקשר לטכנולוגיה ומדיה. יש מרחק מאוד גדול בין הרצונות לבין מה שאפשר לעשות, בין השאר כי אין לנו תקציב. לדוגמה, אם יונתן אמיר מוכן לכתוב משהו בחינם, זה הולך לפי מה שיונתן אמיר רוצה לכתוב. אם יש לי רצון שמישהו יעשה כתבה על דניאל לנדאו, למשל, אז אני יכול לרצות עד מחר, אבל כל עוד לא יהיה לי תקציב, או מישהו שירצה לכתוב דווקא על דניאל לנדאו בחינם, זה לא יעזור לי. זה יותר תוצאה של נסיבות ולא של החלטה... פירסמנו מאמר שלדעתי הוא בין החשובים, מאמר של גירט לווינק ופלוריאן שנייידר, שעשו מין סיכום של שנות התשעים במדיה החדשה. השקענו מאוד בתרגום, והוא נשאר מין יתום כזה... עכשיו זה לא אני – זה הקהל בחר. אולי היינו צריכים להתחיל בדברים הרבה יותר פשוטים, כי קפצנו לשיח שאולי מעט מאוד אנשים מדברים בארץ, ואלה שכן מדברים בו כבר משתתפים בפורומים הבינלאומיים. לכן אולי היה צריך לקחת צעד אחורה. לא לוותר על הדיבור על תרבות דיגיטלית, אבל להתחיל אותו במקום יותר בסיסי... מצד שני, לדוגמה, ישבנו ודברנו על המוסף הבא, ובחרנו נושא: למה אין ביקורת טכנולוגיה? במדינה שיש בה כל-כך הרבה חיבור לטכנולוגיה, שכל-כך חובבת טכנולוגיה, למה אין ביקורת טכנולוגיה? שיח על טכנולוגיה? גילינו שהשיח הזה כמעט לא קיים. אמרנו, בואו נעשה גיליון, נשאל תיאורטיקנים, נשאל פילוסופים, נשאל פסיכולוגים, מנהלי חברות היי-טק... יכול להיות שגם נופתע מהתשובות... איך נעשה את זה בלי תקציב אין לי מושג, אבל לפחות עשינו את ההחלטה. זה כמו שבעבר בחרנו נושאים שגם הם לא ממש מדוברים בעולם האמנות. למשל, נושא של גאולה שקשור למיסטיקה יהודית. אנשים הסתכלו... "מה אתם מביאים לנו את זה פתאום?!". לנו היה נורא כיף להתעסק עם זה. דווקא ביהדות שיש לה מסורת כל-כך לא ויזואלית, מסורת של טקסט, היה לנו נורא חשוב...

n- מה האילוצים עכשיו?

ר- התחלנו עם תקציב מסוים מאוד, שכמובן סיימנו אותו מהר מאוד. היה תקציב גם לשנה השנייה. הפתיע אותנו שהתקציב הספיק לחצי שנה; ציפינו לקבל משהו מכל מיני מוסדות תמיכה – מפעל הפיס, משרד החינוך... ציפינו לקבל הרבה יותר ממה שקיבלנו, במיוחד כשראינו שתומכים בדברים אחרים. גם התגובות היו מאוד חיוביות, גם מהממסד. באמת אנחנו מרגישים שאנחנו ממלאים תפקיד מאוד-מאוד חשוב.
על כל פנים, זה לא קרה, אז אנחנו מנסים לגייס, למכור קצת באנרים, אבל לעשות את זה מתוך המקומות שאנחנו באים מהם: בתי-ספר לאמנות, אולי גלריות, מוזיאונים... רצינו להימנע מהמצב הזה, אבל אני לא חושב שזה סוף העולם. זה לא שסלקום מפרסם אצלנו, זה עדיין בתוך ה...
אולי יהיה נחמד שיהיה באנר מהתערוכה החדשה ברוזנפלד. לא יודע, ככה הם גם תורמים חזרה... עוד צעד הוא שאנחנו הולכים לעשות גרסה של האתר גם באנגלית, שזה קודם כל טוב מבחינת החשיפה. אני חושב שאנחנו עושים עיתון טוב, שיעניין לא רק מי שמתעניין בתרבות ישראלית. אני חושב שזה מגזין מעניין לכל מי שמתעניין באמנות.

n- תתרגמו את כל האתר?

ר- לא, רק את מה שמתאים. העניין הוא שאנחנו תופסים את "מארב" באנגלית כמערכת בפני עצמה. זה אותם אנשים, אבל נתייחס לזה שונה. יש טורים כמו הטור של אפי [ויס; לו"ד], שאין שום סיבה שלא יהיה באנגלית, אבל פריוויו על מה שהולך להיות ברידינג... כל דבר לגופו. אני חושב שיש מקום לחשוף את האמנות ואת התרבות הישראלית לחו"ל, ואני חושב שקורים פה דברים מרתקים, ששווה לדבר עליהם גם באנגלית.

n- כעיקרון יהיו רק תרגומים של כתבות קיימות או גם בנייה של תכנים שלא היו בעברית?

ר- יהיו גם תרגומים וגם טקסטים ייחודיים לגרסה באנגלית. טקסט באנגלית על הביאנלה באיסטנבול, שמשתתפים בה הרבה ישראלים, אין שום סיבה שלא נפרסם באתר. זה יכול להיות באותה מידה תיאורטיקן הולנדי שכותב באנגלית, ולמה לא לפרסם? הרעיון הוא לא לעשות גטו. אנחנו בישראל ויוצא בישראל, אבל אנחנו מגזין אמנות. אם זה מעניין, אם זה מתאים ואם מישהו מציע? כתבה מעניינת זה כתבה מעניינת.

n- יש מודלים של מגזינים בחו"ל, מקוונים או לא מקוונים, שהשפיעו עליכם?

ר- אני לא ממש מכיר מודל של מגזין אינטרנט שדומה לנו בחו"ל. מבחינת ההשראות, היה "metamute", שהוא בהחלט השראה. אני חושב שבעניין הזה של החדשות היתה השראה מ"netartreview" וגם מ"pixel surgeon"... לא חסר דוגמאות. "wire", בזמנו... האמת שלא נכנסתי לאתר שלהם איזה חצי שנה, ופתאום נזכרתי. זה רק מראה כמה איבדתי עניין בו באיזשהו שלב. האמת שאני מדבר על השממה באינטרנט הישראלי, אבל אין הרבה גם באינטרנט העולמי. אין איזה אתר שאני לא יכול להחמיץ, שאני ממש עוקב אחריו.

n- ומבחינת שיתופי פעולה?

ר- האמת שרוב שיתופי הפעולה הם קשרים שכבר חולון [המרכז לאמנות דיגיטלית; לו"ד] עשו. כל מיני אוצרים בבלקנים וכל מיני קשרים כאלו, כמו next 5 minutes. האמת היא שאין שום דבר מגובש, אך בשנה האחרונה יצא לכל אחד מאתנו לפגוש לא מעט אנשים דומים לנו שמתעסקים בתכנים דומים בעולם. תמיד אמרו, "אם תעשו אנגלית, אז בבקשה" – אבל זה יהיה רלבנטי רק כשתהיה לנו פלטפורמה מוכנה, ואני מקווה שזה יהיה אחרי החגים.
***

n- אתה יכול להגדיר את קהילת הגולשים של "מארב"?

ר- האמת שלא. אני חושב שזה קהל מגוון, נגיד שההארדקור של אנשי האינטרנט לא ממש צריך את "מארב". הם יכולים לעשות את זה לבד. הם אולי ייכנסו ל"מארב" ויקראו את המאמרים המקורים, אבל מבחינת ההמלצות וכו' הם כבר בקשר עם מה שקורה בעולם. יש להם את ה-RSS שנותן להם את ההמלצות שלהם. אני חושב שרוב הקהל הוא אנשים שבאמת מתעניינים בתרבות ובאמנות. עוד פעם, הבסיס הוא אמנות פלסטית. הקהל שלנו זה כן הקהל הקלאסי שהולך למוזיאונים ולגלריות, הקהל שקורא את הביקורות ב"גלריה" של "הארץ", סטודנטים לאמנות... אבל בכל זאת אני חושב שהצלחנו לצאת טיפה למשהו קצת יותר... אולי לא צעיר בגיל, אלא יותר חדשני. אנשים שמתעסקים באמנות רחוב ובגרפיטי. שמתעסקים בחיבורים בין פוליטיקה ואקטיביזם לתרבות. שוב, רוב הקהל בטח הוא אורבני, חילוני, בין 25 ל-43, עם כלב או חתול, אבל עוד לא עשינו מחקר. אני יכול רק לשער.

n- איך העבודה של הפורום ביחס לחלקים אחרים של האתר? יש אינטראקציה?

ר- אחרי התערוכה "רשות הרבים", למשל, היו שני דיונים במקביל: אחד ב"דיבורים בקהילה" ואחד בתגובות לתמונות שפירסמנו מהאירוע. זה שיח שלדעתי הוא סבבה, לא מאתיים תגובות מטופשות כמו ynet , אלא עשרים לעניין. אני מעדיף ככה.
מצד שני, הכתבה של אפי שפירסמנו על אלבניה, שלטעמי היא כתבה מרתקת, לא ממש קיבלה תגובות באתר – אבל קיבלתי הרבה תגובות בעל-פה. יכול להיות שהרבה מהאנשים שמתחברים לכתבות יותר מורכבות או לשיח יותר פנימי של אמנות הם לאו דווקא אנשים שמגיבים, ונושא כמו אמנות רחוב ציבורית... לא ממש פיענחתי את זה, אבל ציפיתי שיהיו יותר תגובות. מצד שני, לפעמים אני מסתכל ורואה שביום מסוים היו 20 או 30 אחוז כניסות מעל הממוצע, אבל אין תגובות. לפעמים להפך. אני כן יודע שבהרבה פורומים יש מנהלי פורומים שמכניסים שאלות, אבל לי באופן אישי לא בא לי לעשות את זה. נתתי את זה, זה קיים, מי שרוצה להשתמש שישתמש, מי שלא לא. אין לי עניין סתם לנפח את הפורום.

n- חשבתם לעשות מפגש כמו ש"קונספציה" עשו?

ר- כן, בפירוש. אנחנו רוצים לצאת החוצה. זה שאלה של...זה היה כבר אמור לקרות, זה לא קרה, אבל זה יעשה.

n- איך זה מבחינת חלוקת העבודה עם מושון וגיא, המעצבים של האתר? אתה מרגיש שהממשק משקף את התכנים?

ר- יש בינינו הרבה שיח והרבה כבוד הדדי. אני רוצה לתת להם לעשות מה שהם מאמינים בו, אבל אני זוכר שכשהם נתנו אחת מהסקיצות הראשונות למארב, זה היה בצבע ירקרק כזה, יותר ממה שעכשיו. ממש לא אהבתי ולא התחברתי. עכשיו, בתור מעצב, הדבר שאני הכי שונא הוא לקוח שאומר לך "אני לא אוהב את הצבע", "אשתי לא אוהבת כחול", ואתה עומד חסר אונים. אני הייתי בדיוק הלקוח המגעיל הזה, שאומר "אני לא אוהב, ולא יודע למה". אבל הלכתי ועשיתי לעצמי חושבים, ואחרי כמה ימים יכולתי לבוא אליהם עם סיבות מנומקות. הרגשתי שזה לא פייר, להגיד רק "אני לא אוהב". אבל כן, היו המון דיאלוג ופגישות, גם איתם וגם עם הכותבים. אולי לא מספיק, אבל קשה לגרום למישהו שירגיש כותב של "מארב" כשהוא כותב פעם בחצי שנה...

n- כשיצאתם עם "מארב", אמרתם שאתם רוצים להיות "כמו הפטיש שינפץ את המראה". משהו לוחמני מאוד. איך אתה רואה את זה היום? נראה לנו שהטון השתנה.

ר- אחד הדברים שרצינו היה לדבר על הפוליטיקה של התרבות, לדבר על מה שמאחורי. בפירוש לדבר על זה שתרבות לא נוצרת רק בגלל טוב לבם של אנשים; יש מנגנוני כוח מאחורי זה. ואני לא מסתייג מזה לגמרי. אולי יש איזה סוג של הנמכת קול בגלל שלא הצלחנו לעשות את זה במידה שרצינו, אבל תראו, "מארב" קיים רק קצת יותר משנה... זה קצת מוקדם לדבר, קל וחומר אם אתה לא מייצר מספיק תכנים מקוריים. יש דברים שאני נותן בחדשות או בחלקים אחרים של האתר, ואחר-כך אני רואה את זה בעיתונים אחרים. עוקבים אחרינו, אין לי שום ספק בזה. אם היתה היכולת... עם סדנאות האמנים לקחנו עמדה ברורה, והרבה אנשים לא אהבו את זה: מה פתאום עיתון שמורכב מאמנים ומאנשים שאוכלים מהממסד לוקחים עמדה כזאת? אבל עמדנו מאחורי זה. אותו דבר עם תעריפי כניסה למוזיאון.

n- יש דברים אחרים שהיית רוצה ללכת בהם רחוק יותר?

ר- באמנות הישראלית אין בעיה שתהיה לך עמדה רדיקלית, כל עוד העמדה הזאת לא קשורה לעולם האמנות. לא נראה לי שתהיה שום בעיה ל"סטודיו" לשים תמונה של טלי פחימה על השער אם היא רק צולמה על-ידי... ברח לי.

n- דוד עדיקה.

ר- כן. כל גלריה היתה עושה את זה בלי למצמץ. אבל אני לא צריך ולא רוצה להפוך את התפישה הפוליטית שלי לטרנד. אני מאמין בזה, אבל זה לא העניין. בעולם האמנות אתה יכול לעשות מה שאתה רוצה כל עוד מדובר בשמאל-ימין מדיני.

n- הבעיה נוצרת כשמדברים על פוליטיקה של אמנות.

ר- על פוליטיקה של אמנות – וגם על כסף. עולם האמנות הוא קפיטליסטי בצורה מובהקת. כולם יודעים מה קורה במוזיאון תל-אביב, שאם יש לך כסף לקטלוג , אז הוא מציג. זה דברים שהיינו מתים לדבר עליהם. אם הייתי יכול לעשות תחקיר, להמציא אמן עלום שם שעכשיו חזר מפריז ובא למוטי עומר ואומר לו, "תשמע, יש לי כסף לקטלוג ולתערוכה"... זה היה תחקיר מדהים, אבל אין לי עכשיו האמצעים לעשות את זה. אז הנושאים האלו, הפוליטיקה הזאת, זה נמצא בתוך "מארב". איך נצליח להגשים את זה? נתחיל בקטן ועם הזמן נצליח בגדול.
יש למשל גם הפרויקט של שולה קשת. יש אנשים שאומרים, "מה פתאום אמנות מזרחית?", אבל זה פרויקט שחשוב לנו לתמוך בו. יש דבר כזה, אמנות מזרחית. אנחנו לא יודעים עדיין בדיוק מה זה, אנחנו בודקים. יש פה שיח, יש משהו שונה, יש סיבה שאם מישהו נולד בארץ, וההורים מלוב, יהיו שאלות לשאול. זה לא מקרה, שרוב האמנים המצליחים בארץ נולדו באזור חיוג 09 [רמת-השרון, כפר-סבא, רעננה; לו"ד].
יש פה עובדות: יש אנשים שלא מגיעים לעמדות כוח בעולם התרבות ויש אנשים שכן, וזה פוליטי מובהק. אנשים מתעצבנים כששואלים את השאלות האלו, כי מערערים על עמדות הכוח שלהם. אני חושב שעולם האמנות הישראלי משקף בעיות של פערים ושל עמדות כוח בתוך החברה הישראלית בכלל. גם ב"סוגייה", למשל, כשדנו בדברים האלה, למה לא היו אתיופים? נכון שאתה יכול להגיד שהם לא קשורים לשיח ואתה לא יכול להביא בכוח, אבל צריכים לשאול את השאלות האלו.


9.9.05 בקפה מנזר, תל-אביב